<h1>ראבי"ה סימן תס"ב</h1>
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון, דעל ידי תערובות לא קניס. שמעינן מינה דלית הילכתא כרב שאמר קדירות בפסח ישברו, אלא כשמואל שאמר לא ישברו אלא נשהינהו לאחר זמנם וניעבד בהו בין במינו בין שלא במינו. ומיהו ידיחם יפה יפה מחמץ. ובשאלתות דרב אחאי ובספר הישר לא גרסי אסור במשהו, אלא אסור סתם, ומפרשים בנותן טעם, והרבה בראיות. ועל זה נאמר ואל תטוש תורת אמך. ועוד כי יש בכל הספרים חדשים גם ישנים שכתבו במשהו. ובתשובות ששלחו מבבל כתבו והשיבו על דבר זה שיש ספרים שהם מ[ימ]ות רב אשי שהוא סוף הוראה וכתיב בהן במשהו כרב. וגם בספר הישר כתוב שלא סמך על זה להתיר לא לו ולא לאחרים. ולכך ראוי לכל ירא שמים שלא להקל בדבר. ובענין להשהות אחר הפסח חמץ דגן על ידי תערובות (ד)אית בה פלוגתא דרברבתא, וכתוב בתשובתי בספר זה. ואם נמצא ביום טוב אחרון של פסח, שהוא יום שמיני, מתירין אותו להשהות עד אחר הפסח, משום דיום טוב אחרון ספק יום טוב ספק חול. ואם נמצא חטה מבושלת בתרנגולת או במאכל בפסח אסור במשהו. ואם צריך שיראה בה בחטה בקוע או לא דבר זה נפרש לפנים בפרק זה. ואם נמצאת חטה במצה אפויה שמ[עתי] שנחלקו הראשונים בדבר זה. ובעיני נראה להתיר. שאם נשרת במים הצוננים עד שלא נגבלו המים בעיסה לא מיחמץ, כדאמרינן [מ"ח ע"ב] תטיל לה בצונן, שאז אינה מתחמצת העיסה בעודה בתוך הצוננים, וכל שכן חטה. ואם נגבלה עם העיסה נמי אינה מתחמצת [כמו העיסה כשעוסקין בה. ובשעת אפייתה נמי אינה מתחמצת], כמו העיסה. וכל שכן כשאין ניכר ביקוע, שיש מתירין, כאשר נפרש לפנים בפרק זה. וממורי הרב רבי אליעזר ממיץ מקובלני שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או מצה רותחת [חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וריבוי] החמץ ודי. וכן דנתי מקודם ששמעתי מפיו שאם נמצאת חטה גרגיר אחד או שנים ושלשה בתרנגולת דרך צלי דסגי ליה בקליפה כשיעור אצבע סביב סביב, דבצלי לא שייך (משום) ששים כשאר איסורים, אלא קליפה, כאשר פירשתי בשחיטת חולין, והכא כל שכן, שהמשהו אינו מתפשט לכאן ולכאן. והמחמיר תבוא עליו ברכה.
